מסתבר שישיבה על בית כנסת יכולה להיות אירוע שמעלה חיוך.
אז מעבר לפרטים שהועלו ולמסקנות (פחות או יותר- פרטים מלאים בהמשך)
היו כמה דברים שעשו טוב על הלב.
א. החשיבה לטווח ארוך- מה יהיה כאן עוד 5-1-15 שנה, רמז: ישוב פורח, גדול של 100-120 משפחות לפחות בהתחלה. שהבתים החדשים כבר ינשקו לגבעה הדרומית. שנגיע (הנשים) לשנות החסד שבהם אפשר להגיע לביכנ"ס ולהתפלל בנחת. (מדובר בערך ב5 שנים שניתן לעלות לקומה השניה, השקטה, עד שמגיעים לשלב המקל...)
ב. החשיבה הקולינרית המפותחת- עופר מתכנן קידוש כל יום/שבת, יהודית מדברת על סירי קיגל על בסיס שבועי, וכנראה שרב הזמן בבית הכנסת שלנו יחתכו עוגות...
ג. החשיבה המחוייכת- אז למה בעצם נשים באות לתפילה? להפריע ולא לשמוע או לשמוע בלי להפריע.
ד. מבואה היא מטר על מטר או חדר רחב ידיים? זה מה שקורה שכל אחד חושב על מה שהוא מכיר.
ה. האנשים היקרים שאכפת להם ומשקיעים זמן מחשבה ומעשה.
ו. והסיום הנוסטלגי- בעודנו בוחנים את הרחבה המדוברת. "אז בנינו את השביל בערב יום כיפור ותמר צעקה עלינו- מה אתם עושים" "אתה לא תגיד לי איפה גרתי- כאן צבי ישראל נולד" "מה אז יהרסו את השבילים?" "כאן היתה המכולת של ליפו, לא? שהפכה לדרומא ועכשיו היא הבית של אושר" "את חדשה פה, היו פה הרבה דברים לפני המכולת של ליפו..."
בקיצור כנראה שהיה מעניין וצריך לעשות גלגולו של מקום/קראוון בישוב, וכנראה שבעוד שנים נסתכל על העבר בערגה ונשמח הן בעבר והן בהווה.
