בס"ד מוצאי ט"ו בשבט התשע"א

השעה 23.50 הנייד שלי מצלצל. עד שחברתי אליו הספקתי להרוג את מי ששוכב על ערש דווי, להעביר בראשי כל מי שאולי נסע עכשיו בדרכים, כל מי שזקוק למשהו (לא הצלחתי למצוא מישהו מיוחד) והודיתי לה' הטוב על שכל ילדינו ישנים בוודאות, כל אחד במיטתו..

זו היתה אחותי. בתור אחות יחסית בוגרת אני מקבלת מדי פעם טלפונים מתייעצים.. היא בדיוק מכינה גלידה ונגמרה לה התמצית וניל. עסק שכזה. מה עושים??? לא ברור לי היכן מושקע יותר מאמץ, בניסיון להחזיר את האדרנלין שלי אל הקופסא בחזרה או בניסיון למצוא תחליפים לתמצית וניל בגלידה.. דיברנו שתי דקות ודי, אחותי ניגשה אל התינוקת הבוכה ואני מצאתי עצמי הלומה מאסימונים שהתחילו ליפול... מגלה כמה מהר אני מוותרת על החיים, רצה אל מקומות חשוכים, לא באמת בוטחת שיכול להיות טוב, אע"פ שבאמת הכל טוב. ב"ה. אפילו טוב מאד. ב"ה!

שיכול להיות שטלפון באמצע הלילה הוא טלפון תמים ונעים. איך זה יכול להיות?

כמה נדמה לי תמיד שהרע מחכה בסיבוב, ה' ישמור. וכמה לא אתפלא אם יציג עצמו לפני פתאם. ואיזה הפסד... כמה אני מחלישה את הלב שלי באזעקות שווא שכאלו ומה יעשה הגוף שלי בכל הפצצות שזרקתי בפנים וב"ה אין להן איפה להתפוצץ?

ופתאם, בתוך הסירים לשבת בצבץ לו ט"ו בשבט, כמו צמח רענן קטנצ'יק. פתאם הבנתי איך זה מדהים שראש השנה לאילנות חל לו באמצע החורף ממש. כשהכל לא מלבלב ולא פורח, הבריאה קצת קפואה, מסוגרת. מכונסת בתוך עצמה. דווקא בימים כאלה אנחנו חוגגים את החיים את ההתחדשות והזרימה. בלי שנראה אותה בעיניים, רק כי אנחנו יודעים ששמה, בתוך החידלון מתבשלים חיים חדשים. ואיך החיים האלו לא מוותרים עלינו גם כאשר אנחנו כבר לא בטוחים בהם. נזכרת בצמח הלואיזה שלנו שפעם אמרנו לצוריאל שהוא מת וקיבלנו שטיפה כי הוא רק בשלכת, רק בתרדמת חורף ובבוא הזמן ישוב אל החיים. ואולי השטיפה לא הספיקה כי בכל חורף מחדש אני שואלת את עצמי אם ישוב לחיות..

וכמו חזון העצמות היבשות, קורמים חיים חדשים עור וגידים ולנגד עיניי המפקפקות הם קמים מחדש, ירוקים ורעננים בטוחים אל בריאה חדשה-ישנה.

הנה, איך שתי כפיות תמצית וניל שאינן יכולות להשיב אותי בתשובה, תודה תודה תודה. חורף טוב ואור וטוב, דורית