| |
|
|
שלום לכולם. נתבקשתי (ע"י המערכת) לכתוב "בלוג" לאתר של נגוהות. אלא שעל אף היותי מורה לתקשורת בדימוס אין לי מושג איך צריך להיראות בלוג זה, אשר על כן אני פשוט כותבת את הגיגיי, וימחלו לי יודעי דבר על שאינני עומדת בכללים.
זכיתי ובשני הערבים האחרונים ישבתי בחברת חבריי ליישוב והעמקנו בנושאי חינוך, בגילאים השונים, בראשון סבבנו סביב הנוער המתחיל להתבגר שלנו (כלומר מכיתה ג' ומעלה..) ובשני ישבנו לנו על כסאות סגלגלים חמודים וקטנים והתחברנו לילדי הגן ועניינם.
רבות אנחנו חושבים איך לחנך ומה נכון. מי יחנך? מי יקדם? מי ינהיג את ילדינו? כן בני עקיבא? לא? חינוך נפרד? קצת נפרד? בכלל לא? וכמה אנחנו מוכנים להשקיע על מנת שיצא חינוכם מתוקן כראוי?.
מספרת מתוך ליבי: אתמול, עת ישבנו באסיפת ההורים של הגן, התחילה אזני הימנית לצרום ולצלצל בחזקה. שמתי לב שזה התחיל במקביל לאמירה חריפה, באזניי, של אחת האמהות. מיד עשיתי אחד ועוד אחד, וכיאה לתלמידה בשיטת עוצמת הרכות, אותה אני לומדת, ויותר מכך: כיאה לבת ישראל שיודעת שכל הקורה בשבילי הוא קורה, מתוכי הוא קורה, ויש לי כאן הזדמנות נהדרת לעשות תשובה, שאלתי את עצמי איך אני מבקרת בחריפות את עצמי? מה מקומה של הביקורת בתוכי שעד כדי כך היא צלצלה באזניי (רק הבוקר השתתקה האוזן..) ולא להאמין, מצאתי, יותר מתשובה אחת, את הביקורת בתוכי. את החריפות בה אני נוגחת את עצמי ולא פלא שכל כך הפריעה לי, ומה נותר לי חוץ מלוותר על הביקורת שבפנים ולדעת שבהכרח היא המהלך שלי ישפיע גם החוצה?
אני כותבת את זה כי אני רוצה להזכיר לעצמנו שזהו בעצם החינוך. כאשר אנחנו שוקדים לחנך את עצמנו, מתחנכים גם ילדינו. המדריך, טוב ככל שיהיה, הגנן/גננת מקצועיים ונפלאים ככל שיהיו לא יעשו עבורנו את העבודה... עלה נושא האלימות, איך אנחנו מתייחסים לנושא בינינו לבין עצמנו? עלה נושא הצניעות, איך אנחנו מתייחסים לנושא בינינו לבין עצמנו? עלו סיפורים מפחידים מאד מיישובים הסמוכים לנו על נוער מתדרדר. נתבקשנו לעשות סקר ולבדוק הכיצד קרה? ואם נעשה סקר, מה נמצא? מה יתחדש לנו ולא ידענו עוד? שצדיקים לא צומחים מעצמם? שילד זקוק בעיקר לאהבה וגם לאהבה? שהשקעה היא קודם כל תשומת לב מדוייקת מה עובר על הילד שלי היום? שחינוך הוא בעיקר עניין של תפילה? שבחינוך אני האחראית וגן/בי"ס/סניף/חברים הם רק שותפים? חשובים אמנם אבל שותפים..
אמא שלי שתחיה תמיד אומרת שחינוך הוא כמו צ'ולנט, שמים את כל הדברים הטובים,מדליקים את האש ומתפללים.. ואני, בכלל לא אוהבת צ'ולנט, הוא עושה לי כאבי בטן איומים. חוץ מזה שעושה גיסי הירושלמי. כי כאשר גיסי עושה צ'ולנט כל כולו עסוק באשר לפניו. הוא מניח את המצרכים, כל אחד במקום הראוי לו, אז מטבל וטועם ומוסיף פה ושם. ומדליק את האש, ומערבב. ובערב שבת מניח את הסיר על הפלטה בחרדת קודש ואומר ל"שם ייחוד", ובמהלך השבת מציץ בדאגה, בודק איך יוכל להיטיב עם תבשילו ומתפלל כל הזמן מתפלל לכבוד שבת קודש. הצ'ולנט של גיסי הוא הטעים שאכלתי, והבטן שלי מאשרת.
ובזאת אני מסיימת להפעם. מבקשת לחזק את ידי העוסקים במלאכת הקודש של החינוך בישוב, עושים עבודתם נאמנה ובמסירות. אשרינו שזכינו. תודה!!
ומתפללת שנזכה לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש בה' דבקים. ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא.
אמן כן יהי רצון.
|
