|
|
|
|
רבים מאיתנו התעוררו הלילה או הבוקר אל ההודעה בטלפון שמדווחת על כלי משחית שעולים על בתים במגרון. שוב אותן התמונות שוב אותה התחושה האיומה של צער נוקב של חידלון נורא. לא צריכה לחפש תמונות מהלילה אני כבר יודעת לתאר לי לבד מה היה שם. והבכי עולה מיד, חונק ומכאיב.
פגשתי לאחרונה ידידה שהיא קרובת משפחה קרובה לרב מרדכי אליהו זצ"ל ונהגה להתייעץ איתו על כל צעד ושעל. שוחחנו בנושא עליו היא מתלבטת קשות, היא הפכה בסוגיא, הפכה והפכה ובסוף אמרה בקול נשבר: ואפילו אין את הרב מרדכי לשאול אותו..
ואני התבוננתי בה, ילדה עזובה, כך נראתה לי, חסרת אונים לחלוטין. וחשבתי לי: אולי זה העניין עכשיו, בדור שלנו. בלי מנהיגים ברורים ומאחדים. עם פחות ופחות עיניים שנמצאות כאן וגם שם. עזובים שכמונו. ומה נותר לנו כי אם להיות עצמאיים, להרים את העיניים הפרטיות שלנו, פשוטות, עיוורות ככל שיהיו, ולשמור על קשר ישיר עם ריבונו של עולם, בלי לחכות עוד למתווכים. "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני.." אם אנחנו ממשיכים להגיד את המילים האלה, כנראה הן לא נחלתו של דוד המלך בלבד. אולי ה' יתברך מספיקות לו המילים שלנו, הדמעות שלנו.
בימים של הפיכה שכאלו, שמתחילה בקוטג' ונגמרת.. היא לא נגמרת, כל יום הופכים כאן משהו חדש, עד שהופכים את המציאות על פניה, הופכים בניה לחורבן, וצמיחה לכתישה, בימים של הפוך על הפוך, זה הזמן לסנגר על עם ישראל, להיות כמשה רבינו שבוכה ומתחנן סלח נא לעוון העם הזה. לא כי יש על מה לסלוח, רק בגלל שהוא העם שלך, והוא מבולבל, ומה שהוא רואה במציאות הוא אפס קצהו של המציאות האמיתית ואין לו שום יכולת לראות אחרת, וזה מבלבל! אולי להיות הרב אליהו קטנים שכאלה, באשר אנחנו, ולבקש טוב על עם ישראל. להוסיף זכויות כי אין מי שיעשה את זה במקומנו. נשארנו לבד מול ה' יתברך. וככה כנראה נכון לנו.
אנא א-ל נא, רפא נא לנו.
בשורות טובות ישועות ונחמות. דורית
|
